מסלול חיי דוד פיקסלר

View מסלול חיי דוד פיקסלר in a larger map

ילדותו של סבא דוד באירופה

ילדות בכפר וורבש שבהרי הקרפטים:

סבא שלי מצד אבי דוד פיקסלר נולד בתאריך 30 ליוני 1933 במקום שאז היה שייך לצ'כוסלובקיה.

בכפר קטן שבהרי הקרפטים ושמו "וורבש".

לסבא דוד היו שלושה אחים ואחות: מרדכי ז"ל, ציפורה, יהושע (פאליק) ז"ל, ואליעזר (שלמה) ז"ל. סבא היה הצעיר מכולם כשההפרש בינו לבין מרדכי הבכור היה 11 שנים.

הכפר שסבא דוד נולד היה ועודנו כפר טיפוסי באיזור הררי. איזור שהגבול כל הזמן השתנה והוזז בהתאם למלחמות ומצבים פוליטיים. כמה שנים לפני שסבא נולד האיזור היה שייך במשך מאות שנים להונגריה. אח"כ ניתן לסלובקיה שאוחדה עם צ'כיה תחת השם צ'כוסלובקיה. לאחר מלחמת העולם השנייה האיזור היה בשליטת ברית המועצות ובשנות ה 90 שברה"מ פורקה האיזור עבר לשליטת האוקראינים ונשאר כך עד היום.

לפני כשנה בסמוך ליום הולדתו ה 76 נסע סבא יחד עם סבתא ג'ני ואבי שי לביקור שורשים ראשון באוקרינה, לעיר המחוז מונקאץ' ובכפר הולדתו וורבש.

הכפר שנמצא כאמור היום אוקראינה ממוקם במרחק של בערך 100 ק"מ מהגבול עם הונגריה. בכל האיזור של מונקאץ' חיו הרבה מאוד יהודים. בעקבות מלחה"ע השנייה והשואה לא נותרו מהם כמעט בכלל.

הכפר של סבא נמצא בהרי הקרפטים בעמק קטן. במרכז הכפר זורם נחל ובתי הכפר בנויים על שתי גדות הנחל. הכפרים נבנו בצורה כזו שלא יבזבזו את שטחי החקלאות והמרעה על בניית בתים. בתי הכפר עשויים עד היום ברובם מעץ. הדרכים בכפר רובם עשויות מאדמה ואחרי גשם הופכות לדרכי לבוץ. תושבי הכפר עד היום מתפרנסים ברובם מחקלאות עממית ומגדלים בתוך הבתים, מתחתם ובחצרות בעלי חיים בעיקר לצריכה משפחתית.

הביקור של סבא בכפר היה בתקופת הקציר של התבואות והוא ראה ואף צילם את הכפריים קוצרים את התבואות במגל, אוספים את הייבול לאלומות ומובילים אותו לבתיהם בכפר באמצעות עגלות רתומות לסוסים ממש כפי שנהגו לעשות כשסבא היה ילד קטן.

משפחתו של סבא היתה משפחה דתית ולסבא היו פיאות.

בכפר של סבא היו יחסית מעט משפחות יהודיות רק ארבעה. אבל בכפר הסמוך "רוסטאקה" שהיה במרחק של כמה קילומטרים בודדים היו די הרבה משפחות יהודיות ושם גם היה בית הכנסת, המיקווה ובית המדרש "החדר" כפי שנהגו לקרוא לו. במהלך ביקור השורשים סבא ביקר גם ב"רוסטקה" הסמוכה ל"וורבש". סבא זוכר איך היה הולך בשבתות ובחגים עם משפחתו לרוסטקה כדי להתפלל  בבית הכנסת.

בתוך הבית של סבא בכפר היה חדר אחד גדול לכל בני המשפחה, פינת אוכל, מטבח ומזווה שהיה מתחת לבית בקומת המרתף. מאחר ולא היה חשמל ומקרר נהגו לאחסן במרתף הקר את המזון, הירקות והפירות.

לסבא יש מספר זכרונות ילדות מביתו בכפר. הוא זוכר איך היה יושב עם אביו משני צידי הנחל ואיך היו פורסים שניהם רשת פשוטה ומחזיקים אותה במים ביניהם וכך דגים דגים מתוך הזרם. סבא זוכר שהיו להם ברווזים שלפעמים היו רצים אחריו בחצר וצובטים אותו חזק וכואב. סבא זוכר שכבר מגיל 6 רכב והוביל עם אחיו את עגלת החציר והיבולים האחרים מהשדה לבית. אימו של סבא מלכה היתה מכינה מיידי בוקר ממליגה (מאכל דייסתי מזין עשוי מתירס גרוס) עם חלב וחמאה לצידה היו אוכלים פרוסות לחם שאמו היתה אופה. מיידי שבת היו אוכלים חמין.

סבא אהב מאוד את ל"ג בעומר, את השמחה סביב המדורות. הוא מספר שאהב גם את שאר החגים היהודיים ואת אווירת החג בכפר.

פריצת מלחמת העולם השניה והגירוש מהבית בכפר:

כשהיה סבא דוד בגיל 6, בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. אחת המדינות הראשונות שנכבשו על ידי הנאצים היתה צ'כוסלובקיה. בגיל 8 בשנת 1941 גורשו המשפחות היהודיות מהכפר של סבא ומכפרים אחרים באיזור כולל סבא ומשפחתו לאוקריינה. הגבול היה אז במרחק של כ 6 ק"מ מהכפר.

הם הובלו לאיזור הסמוך לנהר דנפייר. כמה חודשים אחר כך פלשו הנאצים גם לאוקראינה. באחד הימים הובלו היהודים, שמשפחתו של סבא היתה ביניהם, על ידי אוקראינים משתפי פעולה עם הנאצים לקרחת יער ובא החלו להוציא להורג את היהודים ביריות. איכשהו חלק מהיהודים התעשתו ושכנעו את האוקראינים לקבל מהם את כל הכסף, התכשיטים והזהב שנותרו להם כדי שיפסיקו את ההרג. סבא ומשפחתו ניצלו. אבל אבא של סבא, זאב נפצע מכדור. גם סבא עצמו נפצע קל באותו אירוע מרסיס. משפחתו של סבא נסה מקרחת היער, חצתה את הגבול מאוקראינה לצ'כוסלובקיה ולעת ערב הגיע ברגל לכפרם וורבש. ביתם היה סגור בלוחות עץ על הדלתות והחלונות. והמשרתת שהיתה עוזרת להם בעיקר בחליבה וטיפול בבעלי החיים בשבתות וחגים גרשה אותם והלכה להלשין עליהם במשטרה. משפחתו של סבא נכנסה לבית של השכנים הנוצרים שהסכימו לאכסן אותם ולתת להם אוכל. בהמשך הערב היגעו השוטרים שחיפשו את משפחתו של סבא. הם התחבאו ולא נתפסו אבל לאחר שהשוטרים הלכו הם עזבו את בית השכנים כדי לא לגרום להם נזק. משם במשך כמה לילות הלכו בני משפחתו של סבא כ 60 ק"מ לכיוון עיר המחוז מונקאץ'.

הם עשו זאת בלילות כדי לא להתפס ובימים התחבאו.

כשהיגיעו למונקאץ' סדרו להם בני הקהילה היהודית חדר קטן ועלוב. עם דלת אחת וחלון אחד ללא ריצוף וריהוט. הם ישנו על מזרנים ישנים. אבא של סבא, זאב לא החזיק מעמד. הפציעה ותלאות הדרך החלישו אותו מאוד והוא מת כשבועיים לאחר הגעתם למונקאץ' בהיותו כבן 50. סבא זוכר שאביו נפטר בערב חג פורים בחודש מרץ 1942. הוא נקבר בבית הקברות של מונקאץ' שגם אליו הגיעה סבא דוד לפני שנה בטיול השורשים.

הניתוק מהמשפחה והעברה לבית היתומים בבודפשט:

מאחר ואמו של סבא לא יכלה לשאת בעול גידול וחינוך המשפחה בכלל וסבא דוד בפרט היא שלחה אותו ברכבת ממונקאץ' לבודפשט בירת הונגריה. לנסיעה צורפו עוד שלושה ילדים יהודים נוספים: אלי וייס, יוסף שטרן ועקיבא ויינגרטן. מאותו יום למעשה סבא דוד כבר לא יראה יותר את אימו ואת שנים מאחיו יהושוע ואליעזר. בתחנת הרכבת בבודפשט המתין לארבעת הילדים נציג מבית היתומים היהודי לבנים. הזכרון הראשון של סבא היה שקודם כל לקחו אותם לבית מרחץ.

עשו להם קרחת וגזרו להם את הפיאות. לקחו מהם את הבגדים הישנים ושרפו אותם. נתנו להם בגדים נקיים שהיו למעשה תלבושת אחידה של בית היתומים מעין חליפות צמר שחורות. הכוונה היתה טובה. הבגדים היו מרופטים ומלוכלכים. הפיאות הסגירו את יהדותם. בית היתומים אמנם היה יהודי אבל לא בצביון חרדי והיה בבית היתומים בית כנסת.

סה"כ היה סבא בבודפשט 3 שנים. כשהיגיע לשם כמעט בן 9 לא דיבר הונגרית, רק יידיש. מהר מאוד הוא למד את השפה של המקום. הוא וחבריו מצ'כוסלובקיה פוזרו בכיתות בית היתומים לפי הגילאים. לא כל הילדים בבית היתומים היו יתומים גם מאב וגם מאם. מדי כמה חודשים היו מארגנים בבית היתומים מפגש עם אלו שהיו להם הורים ו/או בני משפחה. לאלו כמו סבא שלא היה אף אחד שיבקר אותם הייתה עושה מנהלת בית היתומים מסיבה בחדרה כדי לשמח ולעודד אותם קצת.

מידי פעם היו מרשים להם לצאת מבית היתומים. תמיד זה היה בצורה מסודרת ובצעידה בשמאל ימין. ברוב המקרים זה היה לגן העיר ששכן בסמוך לבית היתומים. בבודפשט היו סה"כ 3 בתי יתומים יהודיים. אחד לבנים שבו שהה סבא שני לבנות ושלישי לנכים. ההונגרים בשלב מסויים רכזו את כולם בבית היתומים שבו היה סבא. בשנת 1944 החלו הרוסים, האנגלים והאמריקאים לגבור על הגרמנים. כוחות בנות הברית פלשו לאירופה בחופי צרפת והחל הכבוש חזרה לאט לאט את אירופה גם ממזרח על ידי הרוסים וממערב על ידי בעלות הברית.

עוד לפני השחרור הם היו מפגיזים במטוסים מהאוויר את הערים בהם שלטו הנאצים ואת בודפשט בכללם. באחת ההפגזות נפלה פצצה גדולה על בית היתומים וחציו נהרס. למזלם הרב כל היתומים ואנשי הצוות הסתתרו במהלך ההפגזה במרתף הבניין ואף אחד מהם לא נהרג. אחרי ההפגזה בית היתומים המשיך לתפקד בחלק הלא הרוס. לקראת סוף שנת 1944 ה"עוצר" (מעין נציב עליון) ההונגרי מיקלוש הורטי הבין שהמלחמה הולכת להגמר בהפסד של הגרמנים. עד אז הוא שיתף פעולה עם הנאצים אבל שמר על יהודי הונגריה. הורטי החליט שהונגריה מפסיקה לתמוך בנאצים. הגרמנים הגיבו קשה. הם הרגו את בנו שהיה טייס על ידי הפלת מטוסו, זימנו את הורטי לברלין ואסרו אותו. במקומו העלו לשילטון כראש ממשלה חדש את מנהיג מפלגת "צלב החץ" הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי.  בסיוע אינטנסיבי של אנשי מפלגת צלב החץ ההונגרים החלו הנאצים במבצע רצחני כחלק ממה שהם קראו "הפתרון הסופי".

ההסתרות וההינצלות מההשמדה:

החל מינואר 1945 ועד בערך יולי אותה שנה נאספו רוב יהודי הונגריה לגטאות מכל העיירות והכפרים בהונגריה וטראנסילבניה (שהוחזרה לזמן קצר במהלך המלחמה מרומניה להונגריה). מהגטאות הם נשלחו באלפיהם ברכבות למחנות ההשמדה שבפולין. בעיקר למחנות אושויץ ובירקנאו שליד העיר קראקוב. במשך כחצי שנה הושמדו רוב יהודי הונגריה וטרנסילבניה בין 400,000 ל 500,000 יהודים. בין הנשלחים לאואשויץ היו אמו של סבא מלכה. אחותו ציפורה ואחיו יהושע. מלכה היתה בת 47 ויהושע בן 20  כשנרצחו באואשויץ.

ציפורה שרדה.

גורלם של ילדי בית היתומים של סבא היה אמור להיות זהה. יום אחד בחורף של 1945 אספו הנאצים באמצעות אנשי צלב החץ ההונגרים את כל ילדי ומורי בית היתומים והצעידו אותם ברגל לכיוון נהר הדנובה החוצה את בודפשט. חלק מהילדים הצליח בדרך לברוח. חלק נורה ונהרג. כשהגיעו לדנובה באיזור שקרוב מאוד לבניין הפרלמנט ההונגרי העמידו אותם מול כיתת יורים בכוונה להוציאם להורג. ממש לפני שהחלו בירי הגיעו נציגים של הדיפלומט השבדי הנודע ראול וולנברג שהתעמתו עם היורים בטענה שהילדים תחת חסות השבדים. רוב הילדים ובניהם סבא דוד נצלו ברגע האחרון. למרות זאת הספיקו היורים לרצוח קבוצת ילדים ולזרוק את גופותיהם למי הנהר.

במקום ההוא הוקמה לפני כמה שנים אנדרטה שהמראה שלה מרגש מאוד. "אנדרטת הנעלים". האמנים שיצרו אותה לקחו זוגות של נעלים ישנות. יצקו אותם בברזל והניחו אותם על קטע של גדת הנהר לסמל וזכרון של אותו מעמד.

סבא הגיע משם עם שארית היתומים לגטו של בודפשט היכן שעד היום ניצב בית הכנסת הגדול באירופה. בחורים בוגרים יותר מסבא דוד היו מתחפשים לנערי צלב החץ ההונגרי. הם היו נכנסים לגטו באמצעות מסמכים מזוייפים והיו לוקחים איתם החוצה ילדים יהודים ביניהם גם את סבא. אם היה נשאר בגטו היה בסופו של דבר מועלה על משלוחי הרכבות למחנות ההשמדה. הנערים נתנו לכל אחד מהילדים פתק ובו כתובת אליה היה אמור כל אחד להגיע בגפו. הכתובות היו של דירות מסתור מחוץ לגטו ברחבי בודפשט. סבא דוד הגיע לדירה כזו ושהה בתוכה כחצי שנה. מדי פעם היה נפטר אחד הילדים שבדירת המחסה ממחלה או מרעב והם היו קוברים אותו בחצר עד אשר הרוסים כבשו את בודפשט ושחררו אותה מהנאצים. הנאצים לאורך כל אותה תקופה היו נוהגים לפטרל ברחובות בודפשט באמצעות טנקי ה"פינצ'רים" שלהם וה"טייגרים". הרכבים המשוריינים הללו עשו רעש שהיה מוכר לילדים.

יום אחד שהרעש נדם והם הבינו שהנאצים כבר לא נמצאים ברחובות יותר. כל אחד מהילדים בבית המחסה הלך לדרכו. סבא דוד שלא היה לו איש בבודפשט ללכת אליו הלך למקום היחידי שהכיר – בית היתומים ההרוס. לבית היתומים התאספו מידי יום עוד ועוד ילדים. הם החלו לנקות ולסדר את המקום. לחפש ולארגן מזון. דווקא אז סבא דוד חלה בטיפוס. מחלת מעיים קשה.

גופו היה חלש מאוד. הוא הונח בבידוד בחדר במרתף עם עוד ילד חולה כדי שלא ידביקו את שאר הילדים. למזלו של סבא הייתה אחות אחת שטיפלה בו. היה לה שק של ביסקוויטים שבורים שמצאה. כל בוקר וכל ערב היא האכילה את סבא בספל של בסקוויטים שבורים עם קצת חלב. הילד שהיה עם סבא בחדר נפטר אבל סבא הצליח כעבור כחודש להתאושש ולשרוד. בתום החודש העלו את סבא מהמרתף. עדיין הוא לא יכל ללכת אבל מצבו הלך והשתפר.

המעבר למחנות תנועות הנוער לפני העליה לישראל  ואירוע הבר-מצווה:

בנתיים החלו להגיע לבית היתומים נציגי של תנועות נוער ציוניות מאותה תקופה. סבא התחבר לקבוצה של תנועה בשם "הנוער הציוני". העלו אותם על רכבת מבודפשט לווינה בירת אוסטריה. שם נפגשו בצבא האמריקני. הם קיבלו מהם טיפול כמו שצריך עם תרופות. לאחר שהתחזקו יותר המשיכו מווינה לעיר בשם זלצבורג. מזלצבורג הועבר סבא עם 11 ילדים נוספים לגרמניה הכנועה למחנה שהיה קודם לכן בסיס צבא גרמני בשם פטנדורף ליד העיר מינכן. במחנה הזה היו ילדים מתנועות נוער נוספות כגון: דרור, השומר הצעיר ובית"ר. הם שהו שם מספר חודשים ומשם הועברו לעוד מחנה ואחר כך לשלישי בשם "אשו". במחנות למדו אותם לדבר עברית ומקצועות לימוד שונים כולל ספורט וקפ"ק (קרב פנים אל פנים). 

הילדים והנערים במחנה שעברו את כל תלאות השואה אגרו בקרבם כעסים רבים. הם היו פראיים ואלימים. נטו לריב בינם לבין עצמם ובעיקר פרקו את כעסם על האוכלוסיה הגרמנית שבסביבת המחנות. הם היו נוהגים להכות את הגרמנים. לפגוע ברכושם. לבזוז מכל הבא ליד ובכך פרקו את כאבם וזעמם על הגרמנים שהרסו את בתיהם, רצחו את בני משפחתם וגזלו מהם את ילדותם. סבא מספר על כך בעצב ובפשטות. אלו היו העובדות וכך הם התנהגו באותו הזמן.

בתקופה ההיא שלאחר תום המלחמה בשנת 1946 הגיע סבא דוד לגיל הבר-מצווה. כמה חודשים אחרי שעבר תאריך יום הולדתו ה 13 פנה סבא דוד למדריכי הקבוצה לה השתייך וסיפר להם שלא חגגו לו בר-מצווה. המדריכים מרדכי אהרון וסגל יעקובוביץ ארגנו עבורו באחת השבתות את בר המצווה. הוא לא הספיק ללמוד את ההפטרה והסתפק בקריאת הברכות.

לא ערכו לו אחר כך שום מסיבה או אירוע מיוחד. אבל, המדריכים נתנו לו מתנה במעטפה אולר וספר תפילה.

סבא שומר את המעטפה עד היום והיא הנושאת את התאריך 21 לספטמבר 1946. למעט המעטפה הזו לא קיבל סבא שום מתנה לכבוד הבר-מצווה.

העפלה הראשונה לישראל על גבי ספינת הנהרות "אוקסודוס", "יציאת אירופה תש"ז":

בקיץ 1947 מתי שהוא במהלך חודש יולי בהיותם באחד ממחנות הנוער בגרמניה הודיעו להם שבתוך כמה ימים הם נוסעים לישראל. חיילי בריגדה היהודית מישראל ששרתו בהתנדבות בצבא הבריטי הופיעו במחנה עם מספר משאיות צבאיות קטנות. הם העמיסו לתוך הרכבים את הנערים כ 8 נערים בכל רכב. סגרו את היריעות והסתירו את נוכחות הנוסעים. במשך מספר ימים הם היטלטלו בכבישים בדרכם מגרמניה לצרפת. בצרפת נסעו לעיר הנמל הדרומית מרסיי. שם הם נאספו למחנה עולים. הם המתינו שם שבוע או עשרה ימים עד שהספינה אוקסודוס הגיע לנמל פורט דה בוק שליד מרסיי. אוקסודוס היתה ספינת נהרות שנבנתה בארצות הברית. הספינה הוסבה להעלאת מספר רב מאוד של נוסעים על ידי בניית דרגשי שינה בארבעה מפלסים. הספינה היתה בעלת גחון שטוח והיתה אמורה לתפקד כנחתת. היא שופצה והותקנו בא 12 מנועים חדשים שיועדו להיות מופעלים בשיא תפוקתם בקרבת החוף של ישראל כדי להגיע אליו במהירות ובהפתעה ולפרוק במהירות את כל הנוסעים. סה"כ הועמסו על הספינה

כ 4500 נוסעים! גברים נשים וטף ניצולי שואת אירופה.

סבא מצא לו מקום שינה על הדרגש העליון. הוא זוכר שמעליו עברו צינורות מים חמים וקרים שכל הזמן טיפטפו עליו.

התכנית ליציאה בהחבא והגעה שקטה לחופי ישראל לא הצליחה. מיד בצאתם מהנמל לים התיכון הם הוקפו באוניות מלחמה בריטיות שליוו אותם בהפלגה לישראל. הבריטים באותה תקופה היו בעלי המנדט על ארץ ישראל. הם רצו כביכול לשמר את האיזון בין היהודים והערבים ולא אישרו לגלי העלייה של היהודים בעקבות תום מלחמת העולם השנייה להעפיל לישראל. עליה הותרה רק כנגד אישורים מיוחדים שנקראו סרטיפיקטים. ההנהגה הציונית בישראל לא השלימה עם המצב ועשה ככל יכולתה להעלות את שארית הפליטה לישראל.

במשך כל חמשת ימי המסע הימי נצטוו הנוסעים להשאר מתחת לסיפון ולא להחשף לעיני הבריטים באניות שסביבם. לפני ההגעה לחופי ישראל היה ברור לכולם שהולך להיות מאבק קשה עם הצבא הבריטי. הצעירים בספינה וסבא דוד בתוכם העלו לסיפון חפצים קשים, קופסאות שימורים ואפילו שקי תפוחי אדמה שישמשו ככלי לחימה. כאשר החלו החיילים לנסות ולעלות על הסיפונים הצעירים נאבקו בהם וזרקו עליהם את החפצים וכן השליחו חלק מהחיילים לים. כעבור כמה שעות הצליחו הבריטים להשתלט על הספינה. חלק מהנוסעים נפצע ואף היו כמה הרוגים.

כשהיגיעו לנמל חיפה הורידו אותם הבריטים אחד אחד בין גדרות תייל. עשו על כל אחד חיפוש. מסבא לקחו סכין קומנדו שהחביא. מיד אחרי החיפוש העלו אותם על שלוש אוניות גירוש. סבא ושאר הנוסעים הצליחו לאחר כל כך הרבה סבל, מלחמה, שואה והמתנה לדרוך על אדמת ישראל רק למספר דקות!

אוניות הגירוש היו אוניות משא והמגורשים הושמו בבטן האוניה בלי שיכלו לראות את הים. כעבור יומיים שכבר היו בלב ים הרשו להם לעלות לסיפון. סבא מצא לו מקום בתוך סירת הצלה ושם ישן בלילות. ההפלגה של אוניות הגירוש היתה חזרה למרסיי שבצרפת. כשהיגיעו לשם דרשו מהם האנגלים לרדת לחוף והם סירבו. היתה מהומה גדולה. הרבה מאוד עיתונאים וצלמים הגיעו בסירות אל האוניות כדי לסקר את המתרחש וגם הביאו עימם דברי מזון. רק חולים ונשים בהריון ירדו בנמל מרסיי. בסופו של דבר המשיכו אוניות הגירוש לעיר הנמל המבורג שבגרמניה. שם הנוסעים החלו להשתולל, לשבור ולפרק מבפנים את האוניות. הם פירקו בין השאר את הסולמות כדי למנוע מהבריטים להגיע אליהם. אבל הבריטים מצויידים באלות החלו לחבוט בנוסעים ולגרור אותם אחד אחד החוצה מהאוניה לחוף. הם היו כבר מאוד עייפים ורעבים ובסופו של דבר נכנעו לחיילים הבריטים והובלו שוב בין גדרות ישירות לתוך קרונות רכבת. כל פעם שקרון התמלא הרכבת זזה מעט והחלו למלא קרון נוסף עד שהעמיסו את כולם והסיעו אותם ברכבת למחנה הסגר.

הספינה אוקסודוס היוותה ציון דרך מאוד משמעותי לשבירת המצור, סיום המנדט הבריטי והכרזת העצמאות. הסיקור התקשורתי שפורסם באותה תקופה ברחבי העולם צרם מאוד לשומעים. נוצר כעס רב על האנגלים והופעלו עליהם לחצים רבים לשנות את מדיניותם כנגד העולים היהודים. סיפורה של הספינה אוקסודוס הפך מאוחר יותר לסרט קולנוע הוליוודי מפורסם.

השהייה במחנה ההסגר והעלייה החוקית לישראל:

מחנה ההסגר היה דומה לבית סוהר. היו לו גדרות ומגדלי שמירה והם חיו במחנה כמו אסירים. מאידך סופקו להם בגדים ומזון ראוי. כעבור כחודש הצליח סבא דוד לברוח מהמחנה. הוא יחד עם נערים נוספים התגנבו לתוך משאיות ההספקה שנכנסו למחנה הסתתרו בתוכם וכך מצאו את דרכם החוצה. הם הועברו למחנה אחר שארגנה הסוכנות היהודית. כאן העביר סבא את זמנו עד אשר הצליחו לארגן עבורו סרטיפיקט עליה חוקי לישראל. ב 4 לאפריל 1948 כחודש ועשרה ימים לפני הכרזת העצמאות ופריצת מלחמת השחרור הגיע סבא שוב לישראל על האוניה "קדמה" שהייתה אוניית הנוסעים הראשונה של חברת צים.

העלייה ארצה

סבא עלה ארצה ב-4.4.48.
הוא הועבר למחנה העלייה ברעננה ושם לכרכור.
בתחילת מאי סבא הגיע לקיבוץ כפר גליקסון.
סבא היה חניך בקבוצה הראשונה של מוסד עליית הנוער באלוני יצחק ובו היה עד 1951.
סבא דוד זוכר מאוד לטובה את החינוך,הערכים,החברים והמדריכים באלוני יצחק.
את השפה העברית החל ללמוד בין השנים 1945 עד 1948 בעליית הנוער.

שירותו הצבאי

סבא התגייס ב- 17.11.51 והשתחרר ב- 17.6.54.
שירת בצבא הנ"חל (יחידת נוער חלוצי לוחם).
סבא עשה טירונות בבה"ד 4 ובנ"חל, עבר קורס מ"כים והיה מ"כ בקיבוץ יבנה, היה ממקימי האחזות בחן שהפכה לקיבוץ בחן והיה ממקימי קיבוץ מגל.
כמו כן שירת במילואים עד גיל 54!
השתתף ב-4 ממלחמות ישראל:
מבצע סיני, ששת הימים, יום הכיפורים ושלום הגליל.
סבא שירת המערך תומך הלחימה כנהג תובלה ואספקה.
הוא הוביל תחמושת, אמצעי חבלה ועוד.
בנוסף הפעיל ציוד מכני הנדסי לבינוי ומיגון. סלילת דרכים וצירי גישה.

בעבודה בחברת פוספטים בנגב

החל מ-19.6.54 סבא עבד במפעלי הפוספטים בנגב, במפעל אורון ולאחר מכן במפעל שבנחל צין.

הוא התחיל לעבוד כשבוע לאחר שחרורו מהצבא.

סבא היה מפעיל ציוד מכני כבד, לאחר מכן מנהל מכרה אורון, מנהל ציוד מכני כבד.

היה בצוות ההקמה של מפעל פוספטים בצין.

עד 1979 היה מנהל המכרה בצין. בין שנת 1979 ועד 1.6.1990 היה מנהל יחידת קידוח פיצוץ וסקר.

פרש לגימלאות לאחר 36 שנות עבודה קשה!

נישואיו של דוד עם אשתו ג'ני

אח של ג'ני משה עבד יחד עם סבא דוד בפוספטים והוא עשה את ההכרות בין סבא וסבתא.

ההכרות הייתה בשנת 1958.

סבא וסבתא מספרים שהיו חברים כחצי שנה והם התחתנו ב-25.2.1959.

החתונה נערכה בתל אביב בבית שאליתאל.

בחתונה נכחו כל בני המשפחה, הקרובים והחברים מהעבודה של סבא וסבתא.

כיום אחרי 52 שנות נשואים סבא דוד וסבתא ג'ני גרים בבאר שבע בדירה ועדיין שמחים כמו פעם.

סבי דוד פיקסלר-סיפור אחד מחייו

אחת ההשפלות הגדולות שסבא זוכר הייתה כשהגיע כילד מצ'כוסלובקיה להונגריה וילדים גדולים יותר הפשיטו אותו ובחנו האם עבר ברית מילה והוא יהודי, לאחר מכן גילחו את הפאות שלו ושרפו את בגדיו (להסתיר את יהדותו).

סבא זוכר שבבית היתומים הם היו צריכים לפנות ילדים אחרים שנפטרו ממחלות ולהביאם לקבורה.

הוא סיפר שלקראת השחרור, בית היתומים נפגע

בהפגזות וילדים רבים נהרגו.

חלה במחלת הטיפוס והקדחת אבל המזל

והכוח להמשיך לחיות היה לצידו.

סבא דוד שהה כשלוש שנים בגרמניה הכבושה במחנה

צבאי לשעבר בו הקימה תנועת עליית הנוער בית ספר ליתומים ניצולי השואה.

ב 1947 עלה סבא דוד לראשונה בחייו באונית המעפילים "אקסודוס" לישראל. גורש שוב לאירופה וכעבור כשנה עלה סופית לישראל.

הסרט-סיפור חיי דוד פיקסלר